למה בחר חתן פרס הנובל פרופ' דן שכטמן להשוות אותנו לאיראן, ומה כדאי ללמוד מההשוואה

למה בחר חתן פרס הנובל פרופ' דן שכטמן להשוות אותנו לאיראן, ומה כדאי ללמוד מההשוואה

מאז שזכה בפרס היוקרתי לפני 12 שנה, מקדיש פרופ' דן שכטמן את זמנו לקידום תחום החינוך בישראל ■ עם המשבר שמטלטל כיום את המערכת ועל רקע המהלכים להחלשת הדמוקרטיה, לא בטוח שיש מקום לאופטימיות

March 31st, 06AM March 31st, 06AM ענת ג'ורג'י

לפני זמן מה סיפרה לי חברה שעובדת מול בתי ספר תיכוניים על מורה לאזרחות, שהגיעה מתחום ההייטק ועשתה הסבה להוראה, שביקשה לעשות שינוי קטן בתוכנית הלימודים. היא הציעה לתלמידים שבמקום בחינה, שלקראתה ייאלצו לשנן את חומר הלימוד, יגישו עבודה שבה יישמו את החומר ויגלו בו הבנה. אלא שהתלמידים והתלמידות הביעו התנגדות וביקשו להיבחן. לאורך השנים חינכו אותם שיש בחינות באזרחות, ולכן השינוי המוצע הלחיץ אותם. ואם זה היה צפוי איכשהו, הגיעה התנגדות נוספת, ממקור יותר מפתיע — ההורים. "גם הם טענו שבחינה עדיפה, ועבודה רק תוסיף לחץ", סיפרה החברה, "זה היה הזוי. המורה מציעה לצאת מהקופסה ולעשות משהו שיש בו הפנמה של החומר, יצירתיות ומחשבה, ולא רק שינון, אבל ההורים והתלמידים לא היו מסוגלים להתמודד עם זה".

נזכרתי בזה השבוע, בעקבות שיחה שקיימתי עם דן שכטמן, פרופ' אמריטוס מהטכניון וחתן פרס נובל לכימיה ל–2011. נפגשנו בכנס המדע של "הארץ" והאוניברסיטה העברית לשיחה שהתמקדה בשאלה "איך מחנכים למדע ונובל?", וניסיתי להבין בעזרתו אילו תכונות נדרשות כדי לטפס במעלה ההר המקצועי ולהגיע עד הפסגה, ואם מערכת החינוך בישראל נותנת לתכונות האלה לשגשג או דווקא מדכאת אותן.

שכטמן, כפי שהוא סיפר לי, לא השיג את הציונים הכי גבוהים בכיתה, והוא לא היה מאלה שסומנו כמועמד ודאי להצלחה. אז איך הוא בכל זאת הצליח כל כך? אם תשאלו אותו, מדובר בשילוב של כמה תכונות טובות, ובראשן סקרנות ונחישות, ולא פחות מזה — מזל.

את הגילוי שזיכה אותו בנובל הוא מצא כשחקר במעבדה בארה"ב, כשהיה בשנת שבתון מהטכניון. "התחלתי לעשות סדרת ניסויים", הוא סיפר על הבמה, "ובאחד הניסויים גיליתי חומר חדש. חשבתי שזו תופעה מוכרת, שנקראת תאומים, אבל לא מצאתי אותם — והבנתי שזה לא זה. לימים, התופעה הזו נקראה גבישים קוואזי־מחזוריים".

אבל למרות הגילוי פורץ הדרך, ואולי דווקא מפני שהיה כזה, הוא עורר התנגדות עזה בקרב חלק מעמיתיו באקדמיה, ובראשם מי שנחשב לדמות המובילה בתחום, פרופ' לינוס פאולינג, חתן שני פרסי נובל, אחד לכימיה ואחד לשלום. "פרופ' פאולינג אמר בפורום של מדענים שאין קוואזי־גבישים, אלא 'רק קוואזי־מדענים'", סיפר בכנס. "לא נעלבתי, מה גם שהייתי בטוח שהוא טועה". גם מנהל המעבדה שבה חקר פחות התרשם מהגילוי ואף ביקש משכטמן לעזוב, כי הוא לא רוצה ששמו ייקשר עם זה של הישראלי מהטכניון. גם במקרה הזה הוא לא ממש לקח ללב.

משרד החינוך לא מחנך, הוא מתמקד בלימוד. צריך לקרוא לו משרד ההוראה. מורים ומורות כמעט לא עוסקים בחינוך. הבעיה היא לא בתוכן. הבעיה היא בשיטה"

מה גרם לשכטמן להתעקש למרות ההתנגדות, ולעמוד מאחורי הגילוי שלו, ואילו תכונות נדרשו לו לשם כך? "יש פה עניין של ביטחון עצמי", אמר שכטמן, "אבל לא רק. אני אומר להרבה סטודנטים, שאם אתה רוצה להאמין בכל מה שכתוב בספרים, תתעסק בדת. במדע אנחנו באים לכתוב את הספרים מחדש".

בעשור האחרון, מאז זכייתו בפרס נובל, מקדיש שכטמן את זמנו לקידום תחום החינוך בישראל ובעולם. "משרד החינוך לא מחנך", אמר בכנס, "הוא מתמקד בלימוד. צריך לקרוא לו משרד ההוראה. מורים ומורות כמעט לא עוסקים בחינוך. הבעיה היא לא בתוכן, הבעיה היא בשיטה". לטענת שכטמן, הבעיה העיקרית — במיוחד בחינוך היסודי — היא איכות המורים שיוצאים מהמכללות להוראה: לפי OECD, מבין 26 המדינות המפותחות בעולם, הידע המתמטי של המורים בישראל הוא הנמוך ביותר. "במכללות להוראה יש מורים טובים ומורים לא כל כך טובים — אבל הממוצע שלהם לא טוב".

אלא שיש עוד סיבות. כדי להיות מדען, כפי שניתן ללמוד מהסיפור שלו, נדרש סט רחב של תכונות וערכים, מלבד ביטחון עצמי — כמו סקרנות, גמישות מחשבתית, נחישות, התמדה וגם אינטליגנציה רגשית. תכונות שמערכת החינוך, איך נאמר, לא תמיד מעודדת. לפני כמה שנים, למשל, כשהבן שלי היה בכיתה ג' או ד', הוא נשאל במבחן בשפה על אירוע שהופיע בטקסט — וענה תשובה נכונה. למרות זאת, הוא קיבל עליה ציון נמוך. למה? כי ההנחיה הייתה להעתיק את המשפט כפי שהוא מופיע בטקסט. העובדה שהוא הבין את השאלה וענה במדויק לא הספיקה כנראה.

250 אלף מהנדסים בכל שנה, רובם נשים

כדי להסביר עד כמה מערכת החינוך בישראל מקרטעת, הביא שכטמן כדוגמה למודל מוצלח בתחומי המדעים והטכנולוגיה דווקא את איראן. שכטמן טען כי בעוד שבישראל מסיימים את הלימודים מדי שנה 7,000 מהנדסים, באיראן מספרם מגיע ל–250 אלף, ולא זאת בלבד, אלא שכ–70% מהבוגרים הם נשים. אז נכון, אוכלוסייתה של הרפובליקה האסלאמית גדולה כמעט פי עשרה מאשר בישראל, ועדיין, כך אמר, "על כל מהנדס ישראלי יש 35 מהנדסים באיראן".

לזה, לדבריו, יש משמעות עתידית מרחיקת לכת. "האייתולות לא אומרים לצעירים 'תלמדו קוראן', הם אומרים 'תלמדו הנדסה'. פה הרבנים שלנו אומרים שאסור ללמוד לימודי ליבה. בסופו של דבר האייתולות ייגמרו, אבל איראן הינה ותהיה מעצמה". עם זאת, כששאלתי אם העובדה שמדובר בשלטון סמכותני דתי לא פוגעת בהשכלה וביכולת שלה לפרוח, הסכים כי יש קשר הדוק בין דמוקרטיה למדע. "רבים מהמדענים שמסיימים דוקטורט בישראל, למשל, ממשיכים לפוסט־דוקטורט בחו"ל", אמר, "זה מפרה את המדינות האחרות, ומפרה גם את המדענים המקומיים. המדע הישראלי בנוי על האוניברסיטאות המעולות שיש בארץ, אבל במידה רבה גם על קשרים בינלאומיים. למדינות טוטאליטריות קשה הרבה יותר לעשות זאת".

כדי להבין איך בכל זאת מצליחים האיראנים להוביל בתחומים האלה ואם כדאי ללמוד מהם, פניתי לד"ר רז צימט, מומחה לאיראן מאוניברסיטת תל אביב והמכון למחקרי ביטחון לאומי. "נכון שאיראן מעודדת לימודי טכנולוגיה ומדע", הוא מסביר, "אבל זה נובע מההשקעה הרבה בתעשיות צבאיות — למעשה, כל תוכנית הגרעין האיראני מבוססת על ידע וטכנולוגיה מקומיים. לעומת זאת, תחומי הרוח והחברה, שנתפסים כיותר בעייתיים מבחינה פוליטית, מוזנחים".

בכל הקשור ליחס האיראני להשכלת נשים, צימט אמנם מציין שמדובר במגמה חיובית, אך לטענתו, היא נובעת בין היתר מכך ששיעורי האבטלה בקרב בוגרי האוניברסיטאות גבוה מאוד, ולכן רוב הגברים מעדיפים לצאת לעבוד אחרי השירות הצבאי, ולדלג על לימודים אקדמיים. לדבריו, כ–60% מבוגרי האוניברסיטאות הן נשים, אך חלקן בכוח העבודה מסתכם רק ב–20%. אם זה לא מספיק, מוסיף צימט כי באיראן יש תופעה קיצונית של בריחת מוחות, שהולכת ומתגברת, כתוצאה מאחוזי אבטלה גבוהים, שמגיעים ל–40% בקרב הצעירים, משבר כלכלי ודיכוי פוליטי. בקיצור, אם ללמוד מאיראן, אז כדאי להתמקד גם במחיר שמשלמים הצעירים.

מערכת החינוך בישראל נמצאת במשבר מבחינת איכות ההוראה, שנובעת בין היתר מהתנאים שבהם המורים עובדים, השכר שאינו מתגמל מספיק — וגם על רקע תוכניות שלעתים אינן מותאמות למציאות העכשווית. המשבר הזה מאיים כבר היום על היכולת של התלמידים לפתח חשיבה יצירתית עצמאית. זה נכון במרכז הארץ, והרבה יותר מזה ברשויות חלשות בפריפריה. גם מבלי להרחיק לכת עד הרפובליקה האסלאמית אפשר לומר כי התוכניות של הממשלה הנוכחית לתעל יותר כספים לתלמידים מהמגזר החרדי, שרובם לא לומדים לימודי ליבה, כמו גם המהלכים להחלשת הדמוקרטיה, עלולים להביא לפגיעה נוספת ביכולתו של הדור הצעיר בישראל לכבוש את ההר, או אפילו לטפס עליו בבטחה.

2023-03-31T03:29:07Z dg43tfdfdgfd