״לא חשבתי שאחווה דבר כזה אי־פעם. אלה היו מראות קשים מאוד, התחושה הייתה שאתה לא מאמין שזה קורה״

״לא חשבתי שאחווה דבר כזה אי־פעם. אלה היו מראות קשים מאוד, התחושה הייתה שאתה לא מאמין שזה קורה״

ד״ר יסמין אבו פריחה, מומחית ברפואה פנימית בבי״ח סורוקה, טיפלה בנפגעי מתקפת 7 באוקטובר ומתארת את חדר המיון באותו יום כ״שדה קרב״ ואת ההתגייסות של אנשי הצוותים הרפואיים מהמגזר הערבי כ״צו 8 שלנו״ ■ לצד התקווה והתחזקות תחושת השייכות, היא מביעה חשש מהתדרדרות לשיח גזעני ולסתימת פיות, ומצביעה על הקושי של אנשים לקבל את המורכבות של החברה הערבית בישראל ■ ״הלב שלנו מספיק גדול כדי להכיל את הכאב״

November 17th, 06AM November 17th, 06AM רותם שטרקמן

יסמין אבו פריחה, ספרי על המשמרת של ה–7 באוקטובר.

התעוררתי מהאזעקות ב–6:20 בערך, הייתי כוננית באותו יום.

זה אומר שהיית צריכה להגיע לבית החולים.

כן, זה אומר שאני הרופאה הבכירה מהמחלקה שצריכה להגיע באותו יום מוקדם ולראות את כל המטופלים.

ומה עושים כשיש טילים?

אנחנו די מתורגלים במצב כזה. המחלקה שלנו ממוגנת והבנתי שיהיה צריך להתעסק עם פינוי מקום למטופלים ממחלקות לא ממוגנות בבית החולים. באותו רגע לא היה לי מושג מה קורה, אבל הבנתי שזה דחוף וכבר לפני 7:00 הייתי בבית החולים.

את גרה קרוב?

אני גרה חמש דקות מבית החולים, אבל היה קשה להגיע, כי הירי היה בלתי־פוסק. כבר אז הייתה תחושה שמדובר במשהו אחר מאשר בדרך כלל. לא פתחתי חדשות בדרך, אבל כשהגעתי למחלקה שמעתי מהמטופלים על מה שקורה. מיד אמרתי להם שלא יהיה שיקום ושצריך לפנות מקום.

מה זאת אומרת "לא יהיה שיקום"?

שאני משחררת אותם הביתה. הייתה לי מטופלת שמתאוששת משבץ, אמרתי לה שנצטרך לראות איך מסדרים את השיקום שלה דרך קופת החולים. היא הייתה זאת שסיפרה לי שיש חדירה, ושמחבלים עם רובים מסתובבים בטנדרים ברחובות. הבנתי שזה אירוע שלא הכרתי בעבר.

גם שאר הרופאים הגיעו?

מהר מאוד. ב–9:00 בערך הגיע מנהל המחלקה שלי. הבנתי שהדברים אצלנו התייצבו ושצריך עזרה במיון. ב–10:00 בערך ירדתי עם אחד המתמחים שלי לעזור שם.

איך זה נראה?

אני מכירה את המיון הרבה שנים, אני לא זוכרת אותו ככה. מאות אנשים.

מאות?

כן, רובם מהמסיבה ומהקרבות באופקים, נתיבות ושדרות. בעיקר צעירים עם פציעות קשות מאוד. אני שובצתי לחלק של הפציעות היותר קלות, ולא איפה שהיו החיילים הפצועים והאנשים שהגיעו בסכנת חיים לטיפול נמרץ ולכירורגיה. ועדיין, אלה שהגיעו אלינו היו עם פציעות קשות ופגיעות בגפיים, אנשים עם פציעות ירי וכאלה שברחו מירי ונפגעו.

אני לא חושבת שהיה לי מטופל אחד שלא היה לו רסיס איפשהו. רבים חטפו רימונים במיגוניות. הייתה קבוצה של תיירים שהיו במסיבה ברעים וסיפרו שהבריחו אותם לאיזה בונקר, ושם תפסו אותם מחבלים וזרקו רימונים פנימה״

רסיסים?

אני לא חושבת שהיה לי מטופל אחד שלא היה לו רסיס איפשהו. לכולם היו רסיסים בלי יוצא מן הכלל. רבים חטפו רימונים במיגוניות. הייתה קבוצה של תיירים שהיו במסיבה ברעים וסיפרו שהבריחו אותם לאיזה בונקר, ככה הם קראו לזה, ושם תפסו אותם מחבלים וזרקו רימונים פנימה. המון פצועים הגיעו עם קשיי נשימה בגלל שאיפת עשן, ביניהם הרבה חיילים שהגיעו גם עם כוויות ופציעות בכל מקום, ועוד המון־המון נפגעי חרדה, שלמזלם היו להם מעט רסיסים.

הם גם טופלו במיון?

כן. היה מערך שלם של בריאות הנפש, שעדיין פועל בצורה מדהימה — פסיכולוגים, עובדים סוציאלים, פסיכיאטרים — כולם דיברו עם כולם. בהקשר הזה הייתה היערכות יוצאת דופן, המון מתנדבים, לא היה איש מקצוע אחד בנגב שלא הגיע, הייתה הירתמות מדהימה. הגיעו גם המון פצועים מהכפרים הבדואיים שחטפו פגיעות ישירות.

מהטילים?

כן, שישה ילדים בדואים מתו מפגיעה של טיל. בכלל, כמות הגופות שהגיעה לסורוקה הייתה מעל ומעבר למה שהכרנו.

״הייתה היערכות יוצאת דופן, המון מתנדבים, לא היה איש מקצוע אחד בנגב שלא הגיע, הייתה הירתמות מדהימה. הגיעו גם המון פצועים מהכפרים הבדואיים שחטפו פגיעות ישירות״

נשמע סיוט.

לא חשבתי שאחווה דבר כזה אי־פעם. אלה היו מראות קשים מאוד, התחושה הייתה של שדה קרב ושל הלם, שאתה לא מאמין שזה קורה. במקביל, ידעתי על חברים שלי מהעוטף או אנשים שעבדתי איתם שחווים טראומה. זו הייתה תחושה של הלם מאוד גדול, של כאב גדול.

מה קורה היום בבית החולים?

כבר בימים הראשונים של המלחמה היה ויסות של פצועים לבתי חולים אחרים במרכז, כי לא הייתה לנו אפשרות לטפל בכל כך הרבה. במשך הזמן, כדי לעמוד בכמויות הפצועים שאנחנו מטפלים בהם, נפתחו עוד יחידת טיפול נמרץ ומחלקות שיקום חירום ואקוטית. כיום עדיין יש פצועים, אבל העומס ירד.

איך שורדים את זה נפשית?

באותו יום זה בעיקר הלם, עובדים על אוטומט ושמים בצד את המראות ואת הסיפורים הקשים. כרגע מצילים חיים. מה שהציל אותי במידה מסוימת ושומר על השפיות שלי גם היום, זה הזכות הגדולה שיש לי להיות בצד המטפל. גם כיום אנחנו כמערכת, וגם אני באופן אישי, עדיין בתוך זה בגלל הקושי להתמודד עם הדברים שראינו וחווינו באותו יום. זה שבר גדול מאוד, גם התחושה של הקהילה שלי, הקהילה הבדואית שגרה בנגב והמשפחה שלי, שאנחנו לבד.

מה זה אומר?

שאין אמון בשום מערכת ושצריכים להתמודד עם זה, וגם עם תחושת הביטחון שנעלמה. באותו יום הייתה לי נקודת אור, כל החברים שלי מהנגב שהתייצבו. ידעתי שיש לי חברים יהודים שגייסו אותם בצו 8, וההתייצבות שלנו הייתה להיות בתוך מערכת הבריאות. לא היה רופא או איש צוות ערבי שלא היה באותו יום בעבודה. זה היה צו 8 שלנו ועד היום זה ככה. וזה מעורר תקווה.

היית עדה לאמירות של מטופלים — נגדך? נגד ערבים? לגזענות?

story of my life. כל מבצע אני שומעת אמירות כאלה, זה קשה מאוד, גם עכשיו. אם יש משהו שמפחיד אותי זה ההידרדרות ל"מוות לערבים", ול"לשטח את עזה". לאנשים קשה לקבל מורכבות.

כלומר?

את המורכבות של החברה הערבית בישראל, שהיא כואבת את הטראומה הגדולה של ה–7 באוקטובר וגם את הכאבים של הילדים המתים בעזה. לזה יש פחות מקום. אבל מכיוון שאנחנו עובדים כתף אל כתף, יש צוהר לדבר על הדברים, דווקא כי אנחנו מגיעים ממקום של הצלת חיים. יש מקום אולי לשיח אחר.

בעבודה?

אולי אחרי המלחמה. כרגע אני משתדלת לא להיכנס לוויכוחים פוליטיים. העצבים מרוטים. אנשים גרים בעוטף או שיש להם בני משפחה וחברים שנרצחו או נחטפו, והם חווים את הטראומה מחדש כל הזמן. אנחנו לא במקום שאפשר לנהל דיונים, ולכן זה לא קורה. מחוץ לעבודה, איפה שיותר בטוח, אני מנהלת את השיח הזה, אני בן אדם שמדבר, אבל מפחיד אותי להתבטא פוליטית, וגם להתראיין לא פשוט לי. אין לי מושג מה יהיה ואיך זה יתקבל.

מאיזה צד את יותר חוששת?

הפחד הכי גדול הוא שחלילה הדברים יפגעו ברגשות של החברים היהודים שלי, שחוו אובדנים קשים. אני לא רוצה לפגוע באף אחד ומפחדת בוודאי על מקום העבודה שלי, ושאנשים לא יבינו. אבל זה מגיע ממקום שמאמין בדו־קיום, בחברה משותפת ובהפסקת האלימות, כי זה הדבר שהכי חשוב לי. במידה מסוימת, דווקא בחברה הערבית הבדואית שאני פעילה בה זה המיינסטרים, אין לי ספק שהדברים שלי יעברו בצורה טובה.

את מרגישה שיש אווירה של סתימת פיות כלפי ערבים?

בוודאי. אני מתעסקת הרבה בפעילות חברתית, מגיעות אלינו הרבה פניות על פיטורים, מעצרים, לפעמים בגלל פוסט בפייסבוק או שיחת מסדרון, דברים ברמת חופש הביטוי. יש דברים שיכולים להיות לא נעימים לשמוע, אפילו דוחים ובוטים, אבל זה במסגרת חופש הביטוי. אם אנחנו מידרדרים למצב שאנחנו לא יכולים לסבול דעה של מישהו אחר עד כדי מעצר, אנחנו בבעיה. יש כבר 172 אנשים שנפתחו נגדם הליכים או שנעצרו או פוטרו בעקבות התבטאויות כלשהן.

אבל אפשר להבין את הרגישות.

כן. חד־משמעית. כשאני מדברת ברחוב בערבית, זה מלחיץ אנשים, אני מבינה את זה, יש טראומה, אני לא שופטת. מותר לפחד, אבל יש מרחק בין פחד של הציבור לבין מעצרים על פוסטים שמביעים הזדהות עם מה שקורה בעזה. המהות של חופש הביטוי היא שמותר להגיד מה שאתה חושב מבלי שינקטו נגדך הליכים של המדינה ומעצרים.

״כשאני מדברת ברחוב בערבית, זה מלחיץ אנשים, אני מבינה את זה, יש טראומה, אני לא שופטת. מותר לפחד, אבל יש מרחק בין פחד של הציבור לבין מעצרים על פוסטים שמביעים הזדהות עם מה שקורה בעזה״

היו גם ביטויים של תמיכה בהרג יהודים.

אנחנו לא מדברים על זה, אלא על אנשים שאומרים "כואב לי על אנשים מתים בעזה".

זה כל מה שאמרו?

או שהביעו הסתייגות או שהטילו ספק בחלק מהדברים. אנשים שאמרו "לא ראיתי עדויות לכל מיני דברים". על זה הם נתפסים כתומכי חמאס. מותר להטיל ספק, זה חלק מהמהות של דמוקרטיה, זה לא אומר שהם תומכים בהרג. אם מוכנים לקבל את זה, מחר נקבל מעצרים על התבטאויות אחרות, ועל כל מי שמתנגד למשטר הנוכחי. תראו את הכתבה על מישהי מבארי שעובדים מרהט הצילו אותה.

ראיתי ציוץ של מישהי שכתבה "כל עוד יש עובדים ערבים בבתי חולים — אל תתפלאו שמתים פצועים".

ונגדה לא יפתחו בהליכים משפטיים.

הרף נגד ערבים נמוך יותר?

לפני חודשיים התקשורת הייתה מלאה בתמיכה בעמירם בן אוליאל, רוצח משפחת דוואבשה, וזה היה בסדר?

הייתה ביקורת על זה.

אבל לא נפתחו הליכים משפטיים. האיפה ואיפה ברורה. אני רוצה לחדד: בוודאי שאסור לתמוך בהרג, אבל צריך להבין, מבחינת החברה הישראלית לעצור אנשים על הטלת ספק זה חציית קו אדום ומדרון חלקלק. היו כאן הפגנות להצלת הדמוקרטיה, אנשים שהובילו את זה הם היום מהמובילים של רדיפה באקדמיה ובכל מיני מקומות עבודה — של אנשים שמתבטאים לא בהכרח כמו שהמיינסטרים היה רוצה. יש קו ישיר בין המחאה על הדמוקרטיה למה שרואים כיום, כי דמוקרטיה זה פלורליזם, זה חופש הפגנה, חופש ביטוי. ואם זה נעלם בתקופות כאלה, זה צריך להפחיד את כולנו, כי זה איום קיומי על ישראל.

״יש קו ישיר בין המחאה על הדמוקרטיה למה שרואים כיום, כי דמוקרטיה זה פלורליזם, זה חופש הפגנה, חופש ביטוי. ואם זה נעלם בתקופות כאלה, זה צריך להפחיד את כולנו, כי זה איום קיומי על ישראל״

במובן מסוים, דווקא ההתקפה הכל כך ברוטלית של חמאס עושה את זה יותר קל לבחור צד, מי הצודק ומי המוסרי. בניגוד אולי לסבבים קודמים, הפעם קל יותר להגיד שהיינו חייבים לצאת לקרב.

ב–7 באוקטובר הבנתי שהחלוקה השרירותית לא משרתת אותי, והיא חלוקה שקרית ומרושעת, כי טילי ומחבלי חמאס לא הבחינו בין יהודים לערבים. הצד שלי זה הצד שלא מאמין באלימות שמביאה עוד אלימות, ואני יודעת שנראה עכשיו שנים של אלימות.

אבל ברור שלא הייתה אלטרנטיבה אחרת אלא לצאת למלחמה.

אין אלטרנטיבה, היה צריך לצאת. אני מבינה שחייבים להגיב ולהילחם, אבל כשהמלחמה מסתיימת, חייב להיות משהו מדיני. זה א"ב, לא צריך להיות מדינאי כדי לדעת את זה. הגענו למלחמה אחרי שבחרנו ביודעין להתעלם מהבעיה השורשית שקיימת פה 75 שנה. כמי שגדלה בנגב, אנחנו רגילים למבצעים שאחריהם לא קורה כלום, אבל אי־אפשר להפקיר עוד את הנגב ולהסתפק במבצע פה ומבצע שם, ויהיה בסדר. זאת תרבות ה"יהיה בסדר", כל מחדל מתחיל בזה. בסדר, צריך להיכנס לעזה, מחסלים את חמאס, הכל טוב, אבל מה קורה ביום שאחרי? מה קורה עכשיו עם המפונים? חייבים להתחיל לדבר על מהלך מדיני.

ברור.

זה לא כזה ברור.

השאלה היא אם אפשר ואם יש עם מי לדבר.

זה משהו שמדהים אותי בתרבות הישראלית. בעבר הייתה לי תקופה בהייטק, הקמתי ארגון שמתעסק במניעת מחלות, ואני יכולה להעיד שתמיד יש מישהו שאומר "אנחנו מאומת הסטארט־אפ, הכל אפשרי, אין בעיה, נצליח לפתור, הרי הצלחנו להביא מים למדבר ועגבניות שרי ודיסק־און־קי". רק כשמתחילים לדבר על ערבים, פתאום זה קשה מדי. זה דיסוננס שאני לא מצליחה להבין אותו. להנחית חללית על הירח כמעט הצלחנו, אבל לדבר עם ערבים, זה לא. אם אנחנו יכולים להגיע לכל מקום ולהמציא פתרונות יצירתיים לכל בעיה — אז אי אפשר להתייאש.

עם מי נדבר?

קודם כל עם השטח, עם הרשות הפלסטינית למשל. עשרות שנים יש תיאום ביטחוני וכלכלי מולם, כספים עוברים. ואגב, גם עם חמאס מדברים. לא אופתע אם גם פה זה יסתיים במו"מ בעניין החטופים. אוהבים להגיד "אין עם מי לדבר", אבל בסוף מדברים.

״קשה לאנשים לקבל את המורכבות של החברה הערבית בישראל, שהיא כואבת את הטראומה הגדולה של ה–7 באוקטובר וגם את הכאבים של הילדים המתים בעזה. לזה יש פחות מקום״

אנשים לא רוצים לדבר עם מי שהמטרה שלו היא לרצוח אותם.

אם נמשיך להגיד שאין עם מי לדבר, בעוד עשר שנים נגיע לאותה נקודה. הסכסוך הפנים־פלסטיני שירת את ישראל, כי אז אפשר להגיד "אין עם מי לדבר". זה נוח כשאתה לא רוצה לשלם מחירים כבדים. אנשים חושבים מה הם מפסידים, ולא רק מה הם מרוויחים. אתה מייצר סיטואציה שבה אתה מפסיד כמה שפחות. בפועל הפסדנו המון.

יש אומרים שאם לא הייתה התנתקות, זה לא היה קורה.

אנחנו לא יודעים מה היה קורה אם היו נשארות בעזה התנחלויות. אין לי דרך לנבא. בכל מקרה, אני לא יכולה לתת פתרונות, אני לא פוליטיקאית, אני מאמינה בהומניזם ובזה שחיים של ילדים הם קדושים, לא משנה מי ההורים שלהם. אזרחים חטופים חייבים לחזור הביתה בכל מחיר, והתפקיד שלנו זה לדאוג שזה לא יקרה שוב, ולייצר חברה משותפת שמאפשרת ודואגת. אולי זה נשמע חלום, אבל מה שמחזיק אותי כל הזמן זה שיש תקווה.

יש תקווה?

אני חושבת על מה שהיה במלחמת יום הכיפורים. מדברים הרבה על ההשוואה בין ה–6 באוקטובר 1973 ל–7 באוקטובר 2023. שנתיים אחרי מלחמת יום כיפור היה הסכם ביניים, ותוך חמש שנים וחצי היה הסכם שלום עם מצרים, וזה נהפך לגבול הכי בטוח של ישראל. משם מגיעה האופטימיות שלי. אני עובדת עם יהודים שלא צועקים שצריך לכתוש את עזה, ואני לא צועקת Free Palestine, אלה סיסמאות ריקות מתוכן.

״חמש שנים וחצי אחרי מלחמת יום כיפור היה הסכם שלום עם מצרים, וזה נהפך לגבול הכי בטוח של ישראל. משם מגיעה האופטימיות שלי. אני עובדת עם יהודים שלא צועקים שצריך לכתוש את עזה, ואני לא צועקת Free Palestine, אלה סיסמאות ריקות מתוכן״

משהו השתנה בדעות שלך מאז?

קודם כל אני מרגישה שהדעות הפוליטיות שלי התחזקו, שחייבים הסדר קבע מדיני. מה שכן קצת השתנה זה הקונפליקט האישי שלי עם הצבא. גדלתי בחברה היהודית, יש לי יחסי אהבה־שנאה עם הצבא, יש לי חברים שמגויסים בצו 8, אבל אצל הבדואים יש בדרך כלל רתיעה מאנשים עם מדים ונשק, ודווקא עכשיו באירוע הדרמטי הזה, הרגשתי שאני גם חלק מהגיוס למילואים, ושזה באמת כתף אל כתף. זו תחושה שלא הייתה לי במבצעים קודמים. תחושת השייכות למקום הזה התעצמה יחד עם משבר האמון הקשה במנגנוני המדינה.

משהו הפתיע אותך?

חיים שלמים קרו בחודש האחרון, הכל הפתיע אותי. קודם כל, שלקח המון זמן להגיע לאנשים ולהציל אותם. הפתיע אותי שהופתענו. הפתיע אותי שאנשים שאני מכירה בתור אנשי שמאל ליברלים תומכים כיום בהשתקה וברדיפה של אזרחים. מה שעוד הפתיע אותי, ואולי זה עצוב שהפתיע, זו השותפות הבאמת אמיתית שיש בשטח, העוצמה המטורפת של אזרחים פה. היכולת של אדם פשוט מהפזורה הבדואית, מבאר שבע ומהעוטף לארגן חמ"ל אחד עם השני ולצאת ביוזמות מדהימות. נשים בדואיות בנגב הרימו חלוקת סלי מזון. זה מדהים בעיניי. המדינה לא עושה — ואנשים עושים. אנחנו מדברים על זה שאין תמיכה בעולם, אבל אני קיבלתי בלי סוף שיחות מאנשים מכל העולם, עם חלק מהם לא דיברתי עשר שנים.

למשל?

מישהו שפגשתי בטיול בדרום אמריקה כתב לי: "יש לי בית בפורטוגל אם את צריכה מקום לברוח אליו". יש הרבה אור ואהבה, אנחנו לא מדברים מספיק עליהם.

יש בך כעס?

בשבועות הראשונים כעסתי מאוד, זה קצת ירד. אני כועסת בעיקר על התחושה שהמדינה לא מתפקדת. בתור תושבת הנגב, כל הזמן אומרים לנו "תסמכו עלינו", וברגע האמת כלום לא היה בסדר. גם חודש אחרי זה לא בסדר. ואני כועסת על זה שקיבלנו בהבנה ובהכנעה את התפיסה של לנצח נחיה על החרב, ואנחנו מוכנים להמשיך לקבל את זה, ולא מוכנים לשנייה להגיד רגע "בואו נחשוב יצירתי". אם אנשים מרגישים צורך לבקש רישיון לשאת לנשק, ויש כבר כ–200 אלף בקשות כאלה, זו פשיטת רגל אפילו ברמה האזרחית. זה מכעיס.

מאוד.

כשהמדינה אומרת לאזרחים שלה "תבנו כיתות כוננות כי אנחנו לא נהיה שם", זה מכעיס. ומכעיס אותי שאנחנו לא מוכנים לקבל את ההבנה שגם בצד השני כואב. אם אדישים למוות של ילדים, אז על איזה ערכים אנחנו נלחמים. אם אנחנו רוצים להראות שאנחנו שונה מחמאס, הערכים שלנו צריכים להיות אחרים — לעמוד על ערכי ההומניזם ולהתנגד לכל מוות. יצא מכתב של רופאים שצריך להפציץ את בית החולים שיפא, כי יש מתחת קן טרור. לשמחתי, ההסתדרות הרפואית התנגדה לזה. זאת מלחמה ערכית. מכעיס אותי שמאפשרים לשיח אלים ומסית לקרות.

אבל אי־אפשר לברוח מהדילמה המוסרית של בית חולים שמתחתיו יש מטה טרור.

אני לא בדילמה הזאת, אני לא הרמטכ"ל, אולי חסר לי מידע, אבל מה שאני מנסה להגיד זה שאסור לנו לקבל קריאות שאדישות למוות. הרשתות מלאות בתמונות של חיילים שמצילים גורי כלבים מהעוטף, זה דיסוננס אם אתה לא רגיש למוות של תינוקות. אין שאלה, צריך לשלם כל מחיר כדי שהחטופים יחזרו, אבל אני לא מוכנה לקבל את זה שהאפשרות היחידה היא להפציץ חפים מפשע.

המחיר לא יכול להיות הצלת חמאס.

נחיה ונראה. שמענו הרבה פעמים את האמירה הזאת. אני למודת הצהרות. אני מקווה שלא דיכאתי אותך יותר מדי.

להפך, נשמעת לי אופטימית.

אנחנו כאילו התחלנו לספור מה–7 באוקטובר. היה אירוע טראומטי, בסדר, אבל בשלב מסוים צריך להסתכל אחורה. אני אוהבת אלגוריות רפואיות. זה כמו המטופלים שלי, שהם לא מאוזנים הרבה שנים, ואז פתאום חייבים לכרות רגל. אז באותו רגע אין ברירה, ואחרי זה האחריות עליך כמטופל היא או שאתה מתחיל סוף־סוף לטפל בעצמך ומפסיק להתעלם מבעיית השורש — או שבעוד כמה זמן תיאלץ לכרות גם את הרגל השנייה, ואז גם יהיה התקף לב ומתישהו הגוף ימות. אי־אפשר להתעלם. נכון לעכשיו לא הייתה ברירה אלא להגיב, אבל נצטרך להתעורר ולטפל בבעיית השורש, אי־אפשר להתעלם יותר. אנשים רעים תמיד יהיו.

״יש לי כמה חברים שגדלו בעזה, רובם לא נמצאים שם היום. האנשים שאני מכירה לא תומכים בחמאס, הם קורבנות של חמאס בדיוק כמו שאנחנו קורבנות שלהם. במעגלים שאני נמצאת בהם, אני לא מכירה אחד שמתחבר למאבק של חמאס. כולם מדברים על זה כמתקפת טרור וקטסטרופה נוראית״

אוכלסיית עזה בחרה את חמאס.

זה היה ב–2006, ומאז ישראל איפשרה לו לצמוח, ולמעשה הצמיחה את חמאס. לא אני אומרת את זה, ראשי שב"כ מודים בזה. אי־אפשר להתעלם מכך שזו תוצאה של המדיניות של ישראל, של הפרד ומשול בין הגדה לרצועה לבין מזרח ירושלים ובתוך ישראל, כדי לבטל כל אפשרות למדינה פלסטינית.

אבל זה שלטון שיש לו תמיכה בשטח.

יש לי כמה חברים שגדלו בעזה, רובם לא נמצאים שם היום. האנשים שאני מכירה לא תומכים בחמאס, הם קורבנות של חמאס בדיוק כמו שאנחנו קורבנות שלהם. מניחים הרבה הנחות על מה שקורה בעזה, אבל בסוף יש פה מאבק על כוח. ככה טרור עובד, הוא מייצר פחד כדי לייצר שליטה והרתעה, גם לגבי תושבי עזה וגם לגבי הנגב, וחלק מזה בגלל מדיניות ישראלית. במעגלים שאני נמצאת בהם, אני לא מכירה אחד שמתחבר למאבק של חמאס. כולם מדברים על זה כמתקפת טרור וקטסטרופה נוראית.

אז איך את מסבירה את התגובות בעולם וגם בחברה הערבית?

זה לא עניין ערבי־יהודי. בני אדם שרואים ילדים מתים ובניינים הרוסים כואבים את הכאב, זה הומני. החברה היהודית בישראל חיה בעלטה מוחלטת בנוגע למה שקורה בעזה. הערבים נחשפים לתמונות ולמראות הקשים, וגם העולם. אז בוודאי שיש הזדהות עם מקום שבו אזרחים חפים מפשע נהרגים. הלב שלנו מספיק גדול כדי להכיל את הכאב, זה לא על חשבון הזהות שלי כישראלית והכאב על החברים שלי שחטופים או שנרצחו. אני לא אומרת לרגע שגופי הביטחון הישראליים הם מקורות הרשע, אלא שאנחנו לא מסוגלים לראות גם את הדברים הרעים אצלנו. הבליינד־ספוט מאוד משמעותי, וזה פוגע בהחלטות שלנו כחברה. יוצאים מנקודת הנחה שאנחנו הכי מוסריים והכי ערכיים — אבל במציאות אין דבר כזה.

2023-11-17T04:34:13Z dg43tfdfdgfd