גם אם נתניהו ייפול, שלושת האנשים האלה ירוויחו. לכן המחאה נגדם צריכה לעלות מדרגה

גם אם נתניהו ייפול, שלושת האנשים האלה ירוויחו. לכן המחאה נגדם צריכה לעלות מדרגה

משא ומתן מנהלים מול פרטנרים שיודעים כי לכל מחלוקת צריכה להיות שורה תחתונה ■ אבל מה עושים עם שלושה שחקנים שעבורם התנגשות אלימה היא המטרה?

March 17th, 06AM March 17th, 06AM אבי בר-אלי

לכולם ברור איך נכנסנו לתוך הברוך הזה. השאלה שנדונה השבוע היא איך יוצאים ממנו. ואולם לפני שמחפשים אקזיט, יש לוודא שהאקזיט הוא סוף פסוק, שמא יתברר כי הברוך היה רק ניסוי כלים לקראת שלב ב'.

זו הסיבה שמשא ומתן מנהלים מול פרטנרים שיודעים מה ה–END GAME שלהם. צדדים למחלוקת שיודעים לזהות את סופה. כאלה שלשיטתם, ולא משנה כרגע מה היא, יש לסיפור שורה תחתונה.

קחו את החרדים, לדוגמה. את אלה מעניין ביצור חומות האוטונומיה — היינו חסינות מפני תמורות בפטור מגיוס, במנגנון הגיור, הכשרות וכו'. עבורם אין דבר קדוש בפסקת התגברות. זהו רק כלי מגן מפני התערבות עתידית של בג"ץ. תוצאת ההתגברות היא שחשובה.

כך גם עבור אריה דרעי, ביטול עילת הסבירות זהו רק אמצעי. את דרעי מעניינים מחיקת קלונו ומירוק עברו — כדי שיוכל לשוב בהקדם אל שולחן הממשלה. כל עוד התוצאה הזאת מובטחת לו, אין לו עניין מיוחד בחסינות גורפת לחוקים מפני התערבות שיפוטית.

מבחינת יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד, ה–END GAME הוא כל מתווה שיבטיח יציבות בשווקים, היות שהאלקטורט שלו מפסיד כסף כתוצאה מהזעזועים. ואילו בני גנץ משווע למתווה מוסכם כי בצבא רועדים מפחד, ומכיוון שככל שהקרע בעם מתרחב — כך מתרחק הסיכוי שיוכל לשמש גשר לימין הרך.

גם לבצלאל סמוטריץ' ושמחה רוטמן יש מתווה ל–END GAME משלהם, אלא שזה נוגע יותר ל"תוכנית הכרעה" משיחית שלא תגיע לכדי מימוש בסבב הזה (גירוש פלסטינים כמבוא לגאולה).

בשורה התחתונה, אפוא, לנשיא יצחק הרצוג לא הייתה ברירה. מכיוון שבנימין נתניהו לא הצליח לרתום את יריב לוין לפשרה, הרצוג היה חייב לשבור את ההגה לכיוון השחקנים שעמם אפשר לסגור דבר מה. הגם שידע כי המתווה שיציג יידחה, לפחות השיג לעצמו שקט מכיוון 74 מנדטים (אופוזיציה בצירוף חרדים). היתר, בכל חלופה שהיא, ממילא היו מייללים, ומפלצת שלא יודעת שובע — אין טעם להאכיל.

עובדה, הגם שנתן שלשום (ד') את הסכמתו לביטול הווטו של השופטים בוועדה למינוי שופטים והסכים להחריג את עילת הסבירות מהחלטות על מדיניות ועל מינויים — בכל זאת נענה בקיתונות של רותחין.

נקמת האלטלנה. הרצוג לא איים להתפטר אם הפשרה שהציג לא תמומש. הוא לא הטיל עליה את מלוא כובד משקלו. מבחינתו, הוא החזיר את הכדור לפוליטיקאים, משך ידיו מהעניין ועשה את שלו. ואולם גם אם לא האכיל את המפלצת — אין זה אומר שהמפלצת נעלמה.

שלושה שחקנים פוליטיים מאיישים אותה. שלושתם חסרים נקודת אקזיט מחייבת. שלושתם ניזונים מהתנגשות עקבית ורציפה בין "אנחנו" לבין "אחר" שמוגדר אויב. שלושתם זקוקים לתהליך מקצין, ולכן יש להם אינטרס בסכסוך מתוחזק ומתמשך.

שניים פועלים לצורך בניית כוח פוליטי: יאיר נתניהו ואיתמר בן גביר. לשני אלה לא תהיה ישורת אחרונה, מכיוון שקיומם הציבורי מושתת על התקרבנות אין־קץ, רעש וצלצולים.

השחקן השלישי, לוין, חמוש גם במטען אידיאולוגי וידע מעשי. וזה, התחוור להרצוג, מייצר בעיה קשה. בעוד הרוב נוטים לראות בלוין מעין פורמליסט שמרן — משפטן אפרפר שדוגל בהקפדה על לשון החוק היבש, ללא פרשנות אקטיביסטית — במציאות שלאחר בחירות נובמבר 2022 מתגלה לוין כקיצוני בהרבה.

שיכרון הכוח שבו לקה הביא אותו לנקוט דרך כוחנית, אלימה ולא תכליתית בכל הנוגע לטיפול במערכת המשפט. כזו שבמקום לחתור לפשרה או להסדר מוסכם — מחפשת אחר הכרעה, בכל מחיר.

לוין לא בא לתקן את בג"ץ — הוא מתעב את בג"ץ. הוא בז לאהרן ברק, שאותו השפיל לפני עשור כשמנע מלשכת עורכי הדין להנפיק עבורו ספר לכבוד הפרישה (כמנהג הלשכה בנשיאי עליון). הפוליטיקה עבור לוין זו ביצה שבה הטובים נלחמים ברעים, שבה צריך לעמוד על המשמר כי יש המבקשים כל העת להפיל את השלטון, ולכן המתנגדים מסומנים כאויבים והטרמינולוגיה בהתאם.

הריבון אצלו הוא לא שלטון החוק — אלא איזו סמכות מיתית חיצונית. כזו שמצוידת בסמכויות בלתי מוגבלות. בקיצור, אג'נדה שמצלצלת יותר כמו התיאולוגיה הפוליטית של קרל שמיט — מאשר תמיכה בדמוקרטיה חוקתית. ולוין, יש להזכיר, גדל על ברכיו של קברניט אלטלנה, אליהו לנקין (דודה של אימו).

פצצה מתקתקת. אם נוסיף לאג'נדה החבויה של לוין גם שאיפות פוליטיות — נקבל פצצת זמן מתקתקת. ולהזכיר, לוין מונה לסגן ראש הממשלה. אם נתניהו יפנה את הבמה, לוין יירש את ההנהגה. שאלת הנבצרות של נתניהו מונחת לפתחו של משרד המשפטים. קרי, אצל לוין. ונתניהו כבר ראה איך שר המשפטים שלו לא מהסס לחסל גם שותפים פוליטיים.

לפני חודשיים, ערב התכנסות בג"ץ לדיון בשאלת מינויו של דרעי לשר, כינס לוין על דעת עצמו מסיבת עיתונאים חפוזה. בשמו של דרעי, לכאורה, הניח אקדח על השולחן ואיים על שופטיו. דרעי, שלמד על האירוע דרך התקשורת, ראה בכך התנקשות לכל דבר. ככל הנראה, מכיוון שלוין חשש כי ש"ס תפעל כגורם ממתן ותלחץ על נתניהו לסגת מההפיכה. דרעי שותק מאז מפאת מעמדו של לוין — אבל לא שוכח. כך שתק אתמול גם אחרי הצגת מתווה הפשרה של הנשיא.

סינרגיה. הסכנה הלאומית שנשקפת מהשלישייה התעצמה אחרי ששלוש הדמויות הנ"ל נהפכו מתואמות וסינרגטיות. יאיר נתניהו מצייץ בטוויטר תמיהה על כך שלא הופעלו מכת"זיות נגד המפגינים — ובתוך שעה הן מופעלות כי בן גביר צווח על פיקוד המשטרה.

יאיר נתניהו מצייץ בדבר מרד של פיקוד המשטרה בבן גביר — ובחלוף דקות מתקשר השר לביטחון לאומי למפכ"ל ותובע ראש של ניצב. אחר כך "ישרוף" בן גביר את קובי שבתאי בשידור חי, ישפיל אותו מול פקודיו, ימתין להתפטרותו המתבקשת — שעה שלוין חוכך ידיו בהנאה, היות שלא הסתיר את כוונתו להסמיך את הממשלה (בלבד) למנות לה את המפכ"לים (ואת הרמטכ"לים) מעתה ואילך.

איזו עסקה אפשר לסגור כששלושת אלה פועלים כחץ מונחה בלאגן? כאשר לשכות ראש הממשלה, שר המשפטים והשר לביטחון לאומי שרויות באופוריה, מונחות לתחזק סכסוך ורואות בכל פשרה או הפוגה בחקיקה משום איום — למדינת ישראל יש בעיה.

אלה המנסים לנהל "משא ומתן" פשוט מביכים את עצמם. "האויב של הטוב ביותר הוא המצוין", הצטדק השבוע בוועדת החוקה פרופ' יובל אלבשן, שעה שייחצ"ן את אחד ממתווי הפשרה. בחייאת אלבשן. הסדר פשרה לא יהיה כאן. ההתנגשות היא־היא המטרה. ומשהנשיא הרים ידיים ומשך אותן מהעסק — זה עלול להיות מסוכן.

השבתה. בשבועיים הקרובים יועלו בזו אחר זו הצעות חוק ההפיכה המשטרית לאישורים בקריאה שנייה ושלישית. נדמה כי בשלה העת לקיים את הבטחת המעסיקים (שנשא בשמם דובי אמיתי), וכן את הבטחת יו"ר ההסתדרות ארנון בר דוד. השניים הצהירו כי אם מתווה הנשיא לא יכובד — "הם לא יעמדו מנגד", כלשונם, ויפעילו את כוחם. אם ראשי המשק רואים עצמם אחראים להמשך קיומו, עליהם לצאת בהשבתה.

לאחריהם יידרשו להתייצב האוחזים בכוח — הרמטכ"ל, המפכ"ל, ראש השב"כ וראש המוסד — ולהצהיר יחדיו כי נשבעו אמונים לשרת מדינה יהודית ודמוקרטית, ולא סוכני כאוס שמשתמטים משורה תחתונה.

2023-03-17T04:21:17Z dg43tfdfdgfd