מחושב, מקומבן, מקושר: קווים לדמותו של החקלאי השורד
מחושב, מקומבן, מקושר: קווים לדמותו של החקלאי השורד
שום דבר בחינוך של מי שגדל במשק חקלאי - לא הכין את בני המושבה להתמודדות עם עורכי דין ממולחים החומדים את קרקעותיהם במדינה מכורה לנדל"ן ■ מי שלא מכרו גילו שכדי לשרוד כחקלאים הם זקוקים לתבונה עסקית, ערמומיות, הבנה בשווקים, יכולת ניהול משא ומתן וחישוב סיכונים - וגם לנכונות לצאת לשדה, להפשיל שרוולים ולהזיע ■ הסוף על כן, היה ידוע מראש
May 25th, 06AM May 26th, 07AM חגי עמיתלפני כ–13 שנה רכשתי בית ביישוב חקלאי. כמה שבועות אחרי שחתמתי על החוזה — והרבה לפני השלמת הבנייה — כבר הזדרזתי לממש את זכותי ההיסטורית והזמנתי את עצמי לחגיגות חג השבועות בקיבוץ. עדיין הייתי עירוני למהדרין, אבל שיירת הטרקטורים והפעילויות החקלאיות גרמו לי להרגיש שגאלתי את אדמות האזור במו ידיי. הרגשתי שאני סוגר מעגל עם השורשים של המושבה הצפונית שממנה הגיעה משפחתי. זאת הייתה כמובן צביעות מוחלטת: הדבר היחיד שהיה לי חשוב לפני ההשקעה הנדל"נית היה לוודא שאין רפת בקיבוץ שאליו אני עומד לעבור. אני אמנם חובב בשר בקר ומוצרי חלב, אבל לא הייתי מוכן לסבול את נוכחות הפרות גם ברדיוס של 20 ק"מ מביתי. למעשה, אני מעקם את האף אפילו כשמדשנים את האדמות שסביב הבית עם תוצריהן.
שנות ה–80: הדור השני
למרות זאת, שבועות הוא החג המועדף עליי. מבחינתי, זהו חג חקלאי־חילוני למהדרין, בלי הכובד של טקסים דתיים, או משקלות של משמעות לאומית. את חג השבועות החקלאי הראשון שלי, בגיל 7, אני זוכר מהקיבוץ הסמוך למושבה, שממנו הגיע פלג אחר של משפחתי. נוף ילדותי מרוצף בישיבה עם בני הדור השני של החקלאים באותו אזור במהלך הביקורים המשפחתיים. הם שמחו על כל ביקור, אבל גם בתור ילד לא התקשיתי להבחין בנימה של התנשאות שהתלוותה לכל מפגש כזה איתנו. ייתכן שהכל התבסס על רגשי הנחיתות העירוניים שלי, אבל ברקע תמיד התנוססה ההנחה שאנחנו יושבים מול האנשים היחידים בישראל שעובדים במקצוע "אמיתי", ממש רצפת הייצור של המין האנושי. אחרי הכל, אם נתייחס לפירמידת הצרכים של מאסלו, ההייטקיסטים, עורכי הדין, רואי החשבון ואפילו אנשי עבודת כפיים כמו מוסכניקים או נגרים, בסך הכל מספקים צרכים משניים, המתעוררים אצל כולנו אחרי שאנו משביעים את רעבוננו בתוצרים החקלאיים.
אותם בני משפחה באמת ראו ברכה בעמלם. בישראל של שנות ה–80 אפשר היה להגדיר את בני הדור השני — אלה שנולדו להורים שייבשו את הביצות והקימו מושבים ברחבי הארץ — כבני המעמד הבינוני. הם התגוררו בבתים רחבים בפריפריה הרחוקה עם מכשירים אלקטרוניים חדישים והחזיקו מכוניות נאות.
"אני נשאר בחקלאות כי אני מרוויח אחלה, כי אני עושה נכון, כי ככה לימדו אותי, זה מה שאני יודע וזה מה שאני עושה. אני לא בשליחות המדינה, אני בשליחות עצמי"
שנות ה–90: הדור השלישי
כל זה נעלם. באותו ענף משפחתי לא נותר אדם אחד העוסק בחקלאות. מעט לפני תום המילניום נסעתי לטייל בצפון עם חברים, ובדרכי לשם עצרתי בבית הפנקייק בבית ינאי. הופתעתי לפגוש שם קרוב משפחה רחוק שלי, שגם הוא היה חלק מנוף ילדותי באותה מושבה. סבו היה משורר, אביו היה איש מְשָׁלִים שנהג לתבל את דבריו בפסוקי מהתנ"ך. הוא עצמו היה אח שכול. הוא ישב על הבר עם כובע בוקרים, דומה לכובע שאביו נהג לחבוש, בדרכו חזרה מאחת מערי הדרום, אחרי שהשלים את מכירת עצי התמר שהיו אמורים לפרנס אותו — לראש עירייה שרצה לעטר את רחובות עירו. עשרות הדונמים שלו ושל בנים ממשיכים אחרים במושבה נמכרו בהמשך בנזיד עדשים. ציידי הזדמנויות זריזים פשטו על האזור, והבינו מיד כי שום דבר בחינוך החקלאי של בני המקום לא מכין אותם להתמודד עם עורך דין החומד קרקעות חקלאיות במדינה מכורה לנדל"ן. במקרה הטוב הם מצאו את עצמם בלי עבודה, במקרה הגרוע הם איבדו גם את ביתם.
מי שהתעקש לא למכור את האדמות גילה שחקלאות היא עסק שדורש הרבה תבונה. כדי לשרוד כחקלאי צריך לתזמן שווקים, להעריך נכון ביקוש והיצע, להבין מגמות עולמיות, לנהל סיכונים ולהיות בעל יכולות לוגיסטיות. אין שום מתאם בין היכולות העסקיות האלה לבין ההכשרה שקיבלו בני הדור השלישי. יש היום מערכות המורכבות על טרקטור בשדה שיודעות לבצע סריקה חזותית של העצים במטעים, ולהגיד על פי גוון העלים ועובי הענפים למי מהם חסר דשן ומי מהם סובל מאדמה לא טובה מספיק.
גם מי שמחזיק ביכולות העסקיות שמאפשרות לו לשרוד בחקלאות צריך לרדת לשדה ולהפשיל שרוולים. לאור הפיתוי הזה ספק אם הוא יבחר להישאר חקלאי ולהזיע בשמש. חשבתי על כך כשפגשתי לפני שנתיים איש עסקים בן גילי, בן אותה המושבה. אחרי שהתרפקנו על מכרים משותפים ריאיינתי אותו בנוגע לפעילותו הנוכחית — שבמסגרתה הוא עשה כמה מאות מיליוני דולרים בתחום הקריפטו.
שנות ה–20: הדור הרביעי
ספק אם יש בהתיישבות העובדת טיפוס צבעוני כמו רגב (שם בדוי). למעשה, מי שלא מכיר את הרקע שלו, יתקשה להאמין שהוא חקלאי, בן למשפחת חקלאים. רגב משתייך לז'אנר הישראלים שמחסלים בקלות שלושה מחזורים של סוללת הטלפון הסלולרי שלהם ביממה. הוא ומשפחתו חולשים על כשליש מהענף החקלאי שבו הם פועלים, תוך שהם חוכרים אדמות ממושבים וקיבוצים בכל רחבי הארץ. במקביל לכך הוא מתחזק פעילות פוליטית אינטנסיבית: הוא מגייס מתפקדים לליכוד, מחובר לפעילים פוליטיים בחברה הערבית ובזו החרדית, מקושר לחברי כנסת מכל המפלגות, ויודע לדאוג לעצמו לפגישות עם שרים ומקבלי החלטות כשיש בכך צורך. אין אצלו ימין או שמאל. רגב גאה בכך שלא ייתן לאף משרד ממשלתי להפקיע את האדמות שהוא מעבד, או להקים סמוך למושב שבו הוא מתגורר תשתיות שיפגעו באיכות חייו. הוא פיצח את חוקי המשחק.
"אני לא צריך את כל החרא הזה באדמות שלי או ליד הבית שלי. החקלאים בישראל, הבעיה שלהם היא החקלאים עצמם. הם לא מאוחדים, וזו הסיבה לכך שבכל מקום אחר בעולם מכבדים אותם ופה לא. הם תחמנים ודופקים אחד את השני. זו הסיבה לכך שאין היום חקלאים בארץ, אלא גופים בודדים שמחזיקים את כל העסק. נשארו רק שלוש־ארבע אימפריות בכל ענף גידול. לא חסרות פה אדמות. אני יכול להראות לך אלפי דונמים בשרון שעומדים ריקים. חסרים חקלאים. קשה מאוד להתפרנס מחקלאות. הנה, היום יש שרב, אז למה אני צריך לעבוד בשדה? כמו שאתה רואה אותי, אני ער כל היום וכל הלילה. אני נשאר בחקלאות כי אני מרוויח אחלה, כי אני עושה נכון, כי ככה לימדו אותי, זה מה שאני יודע וזה מה שאני עושה. אני לא בשליחות המדינה, אני בשליחות עצמי. כולם מסביב נפלטו, מתו ופשטו את הרגל. כואב לי על כל האנשים האלה, אבל אנחנו לא נשברנו — ואף פעם לא נישבר".
2023-05-26T04:52:55Z dg43tfdfdgfd
