האדמה רעדה השבוע. לא בגלל פצצה במשקל טונה שהוטלה בעזה. הסגן של מיכל רוזנבוים, מנהלת רשות החברות הממשלתיות, פתח עליה במכתב. ועוד איך פתח.
האם מדובר בחייל שנשלח בידי השר שממונה על הרשות, דודי אמסלם, לטנף על הצ'ילבה? האם זה עוד עובד שמאס בהקנטות הבוסית שלו? ייתכן שגם וגם. אבל עד שזה יתברר, לפנינו נגלה צוהר נדיר לאחורי הקלעים — ולא של מפעל ג'ובים. עזבו לרגע מינויים. הפעם זוהי הצצה לכסף גדול:
בנק יהב של ציבור עובדי המדינה. אוצר נסתר. הון עצמי של 2.3 מיליארד שקל. 17.5% תשואה על ההון. נכס חמוד לכל הדעות. ב–50% ממנו מחזיק בנק מזרחי של אייל עופר ומשפחת ורטהיים; ב–50% הנותרים חולקות המדינה וההסתדרות, דרך חברה משותפת שנושאת בשם מפעלי כלכלה ותרבות.
מה למדינה ולאחזקה בבנק? שום דבר. אבל זה שנים שההפרטה תקועה, עד שרוזנבוים נכנסה לתפקידה ברוח סערה — ועכשיו רבים על מי ישלוט באירוע.
בדירקטוריון "מפעלי" יושבים 12. את ששת הדירקטורים שלה, ההסתדרות איישה במהירות. מוביל אותם יו"ר הסתדרות עובדי המדינה, אופיר אלקלעי. באשר למינוי ששת הדירקטורים האחרים — הממשלה, כהרגלה, לוקחת את הזמן.
אבל לרוזנבוים אצה הדרך, ובשביל קוורום די בנציג מדינה אחד. לכן ביקשה למנות לשם סמנכ"לית במשרד האוצר.
אז נעמד הסגן נדב צוק על רגליו האחוריות: אם נאייש רק מקום אחד בדירקטוריון, הזהיר, אלקלעי ייבחר ליו"ר. כך ההסתדרות (שמכחישה כל כוונה כזאת) תשלוט בהפרטה. לכן הציע להמתין עד שיהיו שישה מועמדים לדירקטורים — ולמנות את כולם במכה.
רוזנבוים ניפנפה אותו. צוק "הלשין" לאמסלם — שחסם את המינוי. הנה סיבה לפיצוץ, והג'יפה לא איחרה לצוף.
"מנהלת הרשות נפגשה בארבע עיניים עם מנכ"ל בנק מזרחי, שלו אינטרס כלכלי בהיקף של מיליארדי שקלים, וסירבה להכניס את הצוות המקצועי, על אף בקשותינו, ולא עידכנה אותנו בתוצאות הפגישה", הלין צוק במכתב תלונה. בהמשך סיפר על עוד פגישה שקיימו מנהלת הרשות ומנכ"ל הבנק בארבע עיניים, מאחורי הגב של הצוות, וגם על פגישה רגישה בין רוזנבוים לאלקלעי — שגם לשם סירבה רוזנבוים להכניס את צוותה. תענוג.
מנכ"ל בנק מזרחי, אגב, הוא משה לארי. אחיו, איציק, הוא מנכ"ל עיריית ירושלים — זו שהעסיקה את עורכת הדין הפרטית רוזנבוים לפני שמונתה למנהלת רשות החברות.
בן זוגה של רוזנבוים, היועץ האסטרטגי אלי קמיר, מייצג את בנק דיסקונט — מתחרה אפשרי בהפרטה. בקיצור, חגיגה.
איפה טמונה פה בעיה? תוהים המעורבים. כך אמורים להתנהל הדברים. בשביל משא ומתן צריך להיפגש. מה שצריך, עוגן בהסדרי ניגוד עניינים. הרמיזות האחרות הן בגדר שקרים בוטים.
האומנם אלה רק הכפשות שמונעות מאגו או משיקולים פוליטיים? עזבו אותנו, בחייכם. יש לנו מלחמה על הראש.
המפקד הגדול
ביום שלישי עצר ה"מירי־בוס" של שרת התחבורה בנתיבות. מדי כמה ימים מטרטרת רגב את צמרת משרדה, וגם את מנהלי החברות הממשלתיות, כדי שילוו אותה בשיטוטיה בדרום. לכאורה, כדי להציע ליישובים סל שירותים תחבורתי מיידי ומלא. אבל לשם מה נדרשים שירותי רכבת בקיבוצי העוטף?
מדובר אפוא במפגן כוח פוליטי. אולי בניסיון להרשים את ועדת החקירה העתידית. הפרוטוקולים של הדיונים העקרים בשטח יעידו כיצד דאגה השרה לרציפות תפקודית, ואילו המנהלים האומללים של חברות הכבישים, הרכבות והנמלים נאלצים לנשוך שפתיים. מוותרים על ימי עבודה יקרים כדי להצטופף במיניבוס עם השרה.
לנתיבות הגיעה הפמליה בגלל ראש העיר יחיאל זוהר — מגדולי הפוקדים של הליכוד. הלה כיכב באחרונה לאחר שיצא חוצץ נגד ביבי, והאשים אותו בהתעלמות מצורכי עירו החבולה. כך האשים ביום שלישי גם את רגב, ולזה עשויה להיות השפעה פוליטית לא קטנה.
המפקד של רגב בנתיבות הניב לה את התמיכה הכי גבוהה שקיבלה מיישוב כלשהו בפריימריז האחרונים — 1,490 קולות.
המצביעים שפקד זוהר הם שמינו את רגב לתפקיד שר התחבורה, לא ביבי. נתיבות היא המעוז מס' 1 שלה. לכן לא יעלה על הדעת שזוהר מבקש כבר שמונה חודשים מחלף, גשר, חניון אוטובוסים ורמזור כניסה חדש — ודבר לא נעשה.
בלשונו המשוחררת, לא חסך זוהר מרגב את שבטו. לא הפריעה לו הגווארדיה שהביאה עמה. בכעסו, אפילו לא דיברר את הביקור. לא הזכיר את רגב — לא באינסטגרם ולא בפייסבוק. נמנע מלחלוק לה כבוד. את הביקור של בני גנץ בנתיבות, לעומת זאת, זוהר דווקא דאג לייחצן.
בלית ברירה, מחלה רגב על כבודה. ניסתה לפצות את פטרונה. "ראש העיר הציג את הפריחה האדירה שחווה נתיבות בשנים האחרונות, לצד האתגרים שעמם היא מתמודדת מאז תחילת הלחימה", נכתב בהודעת משרד התחבורה (בזה צריכים לעסוק עובדי מדינה?).
בתמונה שהופצה מהביקור, מאחורי השולחן שלצדו ישבו רגב ומנהליה בחמ"ל, הבחינו חדי עין בדמות מוכרת יושבת מאחור. היה זה פעיל הליכוד איתן כהן, שהצטרף משום מה, אף הוא, לביקור.
כהן ליווה את רגב מימיה הראשונים בפוליטיקה, עד שב–2015 נטען שניהל עבורה מפעל ג'ובים, ונתפס לכאורה על חם. יומן עב כרס, לכאורה בכתב ידו, התגלגל אז לידי ערוץ 10. ביומן פורטו שמות פעילי ליכוד — ולצד כל שם, הג'וב שאליו כל פעיל מכוון.
בין השמות שהופיעו אז ביומן נמנה יגאל עמדי. אז, ראש סניף ירושלים במפלגה — וכיום יו"ר דירקטוריון נתיבי ישראל, וחבר של כבוד ב"מירי־בוס" של השרה.
ביחד ננצח
לפני עשרה ימים העבירה חברת החשמל דיווח מוזר לבורסה, זמן קצר אחרי שהשלימה גיוס של 3.1 מיליארד שקל בשוק ההון.
החברה דיווחה כי התבקשה בידי הממשלה לרכוש כמות נוספת של סולר, כמלאי חירום לשעת מלחמה, ואף נקבה בעלות הכרוכה בכך — "600 מיליון שקל בקירוב", כך כתבה.
מה היה דחוף כל כך לדווח על בקשה לרכש חירום של סולר? קשה להבין. קל וחומר כשהחברה סירבה להיענות לבקשה, והודיעה כי היא לא מסכימה לרכש בתנאים שהוצעו (ואז מה אם מתחוללת פה מלחמה).
הרפורמה בחשמל, התפלפלו בחברה הממשלתית, פטרה אותם מהחובה לרכוש מלאי עבור המדינה. זו כבר אינה האחריות של החברה. לכן אין סיבה שתממן את הדלק ממקורותיה — גם אם תקבל בעבור כך החזר בעתיד. ואין זה משנה שבקופתה חונים 3.1 מיליארד שקל. זה עניין עקרוני.
עיקרון משפטי או אישי? ישפטו הקוראים. אחרי הכל, מנכ"ל חברת החשמל, מאיר שפיגלר, עדיין כואב את פרשת מינויו הכושל לתפקיד פרויקטור המלחמה האזרחי. רק לפני שבוע האשים כי נעשה לו בממשלה סיכול ממוקד. באחד הראיונות הפנה אצבע מרומזת לכיוון האוצר.
האם העוול עמד לנגד עיניו, שעה שהערים קשיים על בקשת המדינה? לעולם לא נדע. אבל ריבונו של עולם, למה לדווח לנסראללה מה כמות הסולר שישראל רוכשת כמלאי חירום נוסף?
בהיעדר שר אנרגיה, שמפנטז על רוטציה שתבריח אותו למשרד החוץ — החברה הממשלתית שתחתיו פורקת כל עול. ואלה שמכרו לנו סיפורים על משילות — נאלצו בשבוע שעבר לפנות לחברות הממשלתיות קצא"א ותש"ן, כדי שאלה ירכשו עבורנו את הסולר הנחוץ בדחיפות.
"אין לי כוונה לחשוף את הרשלנות ועזות המצח של הרגולטור", מסר שפיגלר בתגובה. "בבוא העת, המרצע ייצא מהשק, והציבור ישפוט", אמר.
שימרו על עצמכם, חיילנו המצוינים. למרות הרקב שפושה בעורף, אל ייפול רוחכם. ביחד ננצח, ועדיין יש לכם על מה להילחם.
2023-11-17T07:19:03Z dg43tfdfdgfd