על הדרדר ועל העולש: המלחמה שלחה את הישראלים ללקט ביער

על הדרדר ועל העולש: המלחמה שלחה את הישראלים ללקט ביער

טרנד הליקוט שצבר תאוצה בתקופת הקורונה צמח אף יותר מפרוץ המלחמה. ישראלים שחיפשו מזור לגוף ולנפש מצאו עצמם מנסים לפענח אם מולם מציץ ברקן או גדילן. "הלוח שלי מפוצץ בסיורי ליקוט ברמה שלא ראיתי בעבר"

April 22nd, 06AM April 22nd, 06AM רונית הראל

אביבית ברקוביץ' מחזיקה ענף של עץ אורן בידה ושואלת אם אנחנו על סף מהפכה בתרופות הפסיכיאטריות. בסרטון באינסטגרם היא פותחת בהסבר קצר על תכונות האבקנים של האורן, פולן האורנים, שהתגלו במחקרים כמזון־על, בזכות תכולה של ויטמינים, מינרלים, חלבונים וחומצות שומן חיוניות. מתברר שלאבקנים יש עונה קצרצרה שבה התכונות הייחודיות האלה הן בשיאן. וזה קורה ממש עכשיו.

ברוב המקרים לא צריך יותר מכך כדי להוציא את חובבי הליקוט אל היערות לצוד את הזהב הזה, שבניגוד לחומר המקורי מצוי בשפע והוא חינם, לכל דורש. זה גורלו של כל אחד מכוכבי הסרטונים הפופולריים שהיא מעלה, ובהם התלתן האדום, האלביציה הוורודה, הדרדר הסגול, חסת המצפן, מקור החסידה וכמובן העולש החמקמק לזיהוי. עם 120 אלף עוקבים ברשתות החברתיות וכמה ספרי ליקוט פופולריים, ברקוביץ' מבססת את עצמה כסמכות לאוכלוסייה גדלה של חובבי הליקוט בישראל — והיא ממש לא היחידה.

לא צריך ניתוח פסיכולוגי עמוק כדי להבין מה הוביל לפופולריות של תחום הליקוט — זיהוי ואיסוף צמחים בטבע, לצורך אכילה או שימושים רפואיים וקוסמטיים — כיצד כל ידיעה על פריחה מיוחדת זוכה למאות שיתופים, מדוע זיהוי מוצלח של צמח מעורר רגשות של גאווה וסיפוק, ואיך היציאה אל היער נהפכה לבילוי מועדף לסוף השבוע בקרב רבים. זה התחיל בקורונה, כשאנשים חיפשו מקום פתוח לברוח אליו מהבידוד המחניק, וממשיך גם בתקופת המלחמה, כשבדיסוננס מרהיב האביב התפרץ אחרי עונת גשמים ברוכה, והחיטה צמחה שוב בתקופה כואבת וקשה. "יצאנו מאיזון וזו דרך לחזור אליו, ולמי שאנחנו באמת", אומרת ברקוביץ'.

"חברים מי זה החמוד הזה, והאם הוא אכיל?" עולה שאלה בקבוצת פייסבוק ואליה מצורפת תמונה של עלה מסתורי. בתוך דקות, עשרות משתתפים מנדבים תשובות, לא בהכרח אחידות. הדינמיקה הזאת, שחוזרת על עצמה, מעסיקה את החברים באחת מקבוצות הליקוט הגדולות. ברקוביץ' סבורה שכמו בתחומים אחרים, הרשתות החברתיות קידמו מאוד את הליקוט כתחביב.

"זה קופץ בפיד בכל רשת חברתית", היא אומרת. "אני חיפאית במקור ועוד זוכרת איך הדוד היקה שלי היה לוקח אותי לטייל בכרמל והיה מסביר על מה שראינו. אבל כישראלים אין לנו מסורת של ליקוט, ולא כך נראתה הילדות שלנו. ברוב הזמן גם לא שלי". גל שיתוף המידע, שהיא חלק ממנו, גורם לדבריה, "להתעמק בטבע, במקום לחלוף על פניו".

הרקע המקצועי של ברקוביץ', מחברת הספרים "המדריך לאוהבי טבע" ו"הטעם שבטבע", הכין אותה לקריירה הנוכחית שבה היא שוחה כגרגיר הנחלים במים. "יש לי תואר ראשון ושני במערכות מידע מהטכניון, עבדתי בהייטק 14 שנים, בין השאר כמנהלת המחקר באיביי נתניה, ומחקרים היו הכלי שלי", היא מספרת.

"התחלתי לחקור על צמחים. ישבתי וסיכמתי פרטים על כל צמח כדי שהידע יהיה נגיש. הבעיה עם משפטים כמו 'הצמח הזה טוב לבטן' היא שזה נשמע יותר כמו כישוף מאשר משהו אמיתי, וזה מרחיק אנשים. מצד שני, הידע המחקרי בתחום הצמחים לא נגיש, כי הוא מתחבא מאחורי מסך של מאמר מדעי מורכב באנגלית. הבנתי שאני האדם שאני מחכה לו, שכל החיים שלי הכינו אותי לזה". הקונספט שלה הוא "ליקוט מבוסס מחקר", כלומר גם הבנה של החומרים הפעילים בצמחים. "אנשים יותר מתחברים לזה, כי זה מערבי ומודרני", היא אומרת.

"הבעיה עם משפטים כמו 'הצמח הזה טוב לבטן' היא שזה נשמע יותר כמו כישוף מאשר משהו אמיתי. מצד שני, הידע המחקרי בתחום הצמחים לא נגיש, כי הוא מתחבא מאחורי מסך של מאמר מדעי מורכב. הבנתי שאני האדם שאני מחכה לו, שכל החיים שלי הכינו אותי לזה"

ההתעסקות בזיהוי לא מצמצמת את עולם הליקוט?

"לא, זה עידוד של השיח. בסוף, אם אנשים לא יכירו את האיכויות של הטבע, נגלה שהכל סביבנו מלא בטון. מבחינתי האנשים האלה יצאו לטבע ומבקשים להבין משהו. זה ניסיון התקרבות. בטח אם אני משווה את זה לבילוי משפחתי בקניון או לשבת מול נטפליקס".

יתיר שדה לא בטוח שזה מספיק. "אם מגיעים לטבע לא מתוך תחושת חיבור ורצון להעמיק, אלא רק כדי לדעת איך קוראים לצמח ואם הוא אכיל, אז זה לא הכיוון. אנשים רוצים לדעת מה הם יכולים לקבל חינם, בלי להבין שיש פה מערכת יחסים שלמה עם הטבע, שבה אתה חושב עשר פעמים לפני שאתה קוטף צמח".

עם שדה, מייסד "שירת השדה" — מיזם לתרבות קולינרית קשובת טבע ואנתרופולוג סביבתי — אנחנו מדברים אחרי שסיים חמישה סיורי ליקוט רצופים. "אני עייף אבל זה היה שווה את זה", הוא אומר. שדה מצוי בעיצומו של מה שהוא מכנה בצחוק "אפריל האיום". "הלוח שלי מפוצץ בסיורי ליקוט ברמה שלא ראיתי בעבר, ואני מצרף קולגה שעושה חלק מההדרכות לצדי", מספר. "זה קשור גם לעונה כמובן, כי בקיץ חם ופחות נעים, והחורף היה עתיר גשמים ומילא את היערות, אבל זה הרבה מעבר לזה".

לפני כשש שנים שדה עזב את עבודתו כמורה למדעי הסביבה והחקלאות והפך את הליקוט למקור הפרנסה העיקרי. כעת הוא מקבל באהבה את הביקוש הער שמגיע אחרי תקופה, "מאוד לא פשוטה", כהגדרתו. "היה גל ביטולים עצום וסיורים חדשים כמעט לא נכנסו. כמו כולם, חוויתי שוק מטורף ב–7 באוקטובר ולקח לי זמן להתעשת", הוא אומר. "אי־אפשר היה לחשוב על עבודה ופרנסה, אבל עברתי עם עצמי ועם ילדיי תהליך של ריפוי. הייתי יוצא ליער ויושב שם שעות בלי תכלית. חודשיים לתוך המלחמה רציתי לפתוח בכל זאת והשקעתי הרבה כסף בפרסום הקורסים והפעילויות".

"ליקוט זה לא ספורט יחידני, אלא ספורט קבוצתי — מהחלפת מידע איפה נמצא צמח זה או אחר, דרך הקבוצה שמלקטת יחד, שיתוף חומרי הגלם והארוחה עצמה. זה משהו שחסר לאנשים כיום והם מחפשים אותו"

מאמצע מרץ הוא ועמיתיו למקצוע חווים גל של ביקושים. "אנשים אומרים לי שהפעם בחודש שהם מבלים בשטח היא הצלה מבחינתם. התנתקות מוחלטת מההפגנות ומרצף החדשות הבלתי נגמר. זה סוג של אסקפיזם חיובי, והזדמנות לקבל את הרפואה של האדמה.

"אני תמיד אומר לתלמידים שהליקוט אינו רק ידע בוטני או טרנד קולינרי. כן, אנחנו מלקטים ומבשלים ארוחה טובה, אבל הדגש שאני שם הוא על החיבור לאדמה, חיבור למקורות הקמאיים של המזון שלנו, וחיבור שלנו, של כל אחד מאיתנו, לעצמו ולקהילה או לשבט שאנחנו חלק מהם. ליקוט זה לא ספורט יחידני, אלא ספורט קבוצתי — מהחלפת מידע איפה נמצא צמח זה או אחר, דרך הקבוצה שמלקטת יחד, שיתוף חומרי הגלם והארוחה עצמה. זה משהו שחסר לאנשים כיום והם מחפשים אותו".

אפשר להתפרנס מזה?

"בארבע השנים האחרונות הייתה קורונה, מלחמה, אי־ודאות. ברמה הכלכלית זה מאוד השפיע עליי. היו המון ביטולים ותקופות של היעדר פרנסה, ומצד שני חווינו ביקוש מוגבר ברגע שהסגרים נגמרו או לאחר שהסתגלו למלחמה, עד כמה שעצוב לומר. זה לא מקצוע שבחרתי בו כדי להתפרנס, אלא מקצוע שבחר בי, בהרבה מובנים. אני לא רואה את עצמי עושה משהו אחר, אבל להגיד שזה קל? לא".

באחד מימי השישי בחודש האחרון, ביער במרכז הארץ, קבוצת מטיילים משתרכת אחרי מדריכה חייכנית. היא מצביעה על עץ שפרחיו הוורודים העזים נראים למרחוק. זהו כליל החורש שפרחיו אכילים, ועשירים בוויטמין C. הם לא לבד ביער. קבוצות מטיילים נוספות צועדות בשביליו. התחושה היא של בית מרקחת ענק, שכולו טבעי, ויכול להביא מזור לנפש ולגוף. אך יניב מורסיאנו, הרבליסט קליני, נטורופת ובעל בית המרקחת הצמחי הגדול בארץ "פארמה תמר", מציע לקחת את כל השפע הזה בעירבון מוגבל.

"ליקוט צמחים, אם מלקטים מהשדה, הוא לא רעיון טוב", הוא מסייג. "אנחנו לא יודעים אם הצמח שקטפנו מרוסס, אם אין בו מתכות רעילות או חומרים שיכולים להזיק יותר מלהועיל. ולכן תמיד עדיף לפנות לאיש מקצוע שירקח לך מרשם לצמחים לפי אבחון מעמיק". אבל המדריכים בשטח פחות מוטרדים מכך. כמו במקרים אחרים, פריחה של תחום מעודדת כניסה של גורמים שמבקשים ליהנות מהגל, לעתים בלי שיש להם הכשרה מתאימה.

"ראיתי בשבוע שעבר סרטון של מישהי בטיקטוק שעומדת ליד צמח ומדברת על התכונות הנפלאות שלו, וקוראת לו גדילן", מדגימה ברקוביץ'. "בטבע יש שני צמחים דומים במראה — גדילן וברקן. בעוד גדילן הוא צמח מרפא, שמיוחסות לו תכונות של תמיכה במחלות הכבד וניקויו מהצטברות רעלים, לברקן אין הוכחות מחקריות דומות. אותה אחת עומדת ליד ברקן ואומרת כמה בריא זה גדילן. היא לא ידעה להבדיל ביניהם, וזו קצת המחלה של התקופה שלנו.

"יש טרנד כזה של להפוך להיות יוצרי תוכן ולהרוויח מזה כסף. אז יש הרבה מאוד פייק ושטויות, ויש ימים שזה ממש מרגיז אותי. הרשתות מלאות בזה. שנים ניסיתי להילחם בתופעה, והיום אני מנסה להשמיע קול ברור ומבוסס, ומאמינה שמי שלא מקצועי ינשור עם הזמן.

"כולנו חייבים לפתח חשיבה ביקורתית. אנשים נתלים בכל הסיפורים האלה, כי הם מחפשים פתרונות. אבל צריך ללכת להרבליסט ונטורופת, כדי להבין מה צריך לעשות עם בעיה זו או אחרת", אומרת ברקוביץ'.

שדה מסתכל על חצי הכוס המלאה. "אני רואה הרבה מדריכים בתחום, חלקם טובים ואחרים פחות, אבל בגדול זה לטובה. ככל שיותר אנשים מכירים את הפרקטיקה, כך יש לנו מסה קריטית שמאפשרת לעולם הליקוט להתקיים ולגדול. זה שיש עכשיו הרבה אנשים שמשווקים עצמם כמדריכים, זה טוב לי, כי לפעמים אנשים מגיעים אליי גם אם שמעו על העולם הזה דרך מישהו אחר.

"אני כן רואה לצערי הרב, הרבה 'מסחרה'. אנשים שלא למדו באופן מסודר ולא עברו תהליך הבנה של ליקוט מקיים ואחראי", מספר שדה. "בלי זה אנחנו עלולים לראות הכחדה של מינים".

במלחמה מפלס המתח שובר שיאים. נכון לתחילת דצמבר, חלה עלייה של כ–30% באבחנות רפואיות של מטופלים הסובלים מדיכאון וחרדה מתחילת המלחמה, לעומת התקופה המקבילה אשתקד. כמו כן, חלה עלייה של כ–90% ברכישת תרופות הרגעה ללא מרשם ברשת בתי המרקחת "מכבי פארם" באותה תקופה.

לדברי מומחים, לרפואה הטבעית יש פתרונות יעילים להתמודדות עם מתח. "זו תקופה שבה הסטרס במדינה יוצא דופן בצורה קיצונית. אנחנו חיים מיום ליום", אומר ההרבליסט יניב מורסיאנו. "לפעמים נראה שאפשר לקחת כמוסה וזה יעבור, אבל הרעיון של הרפואה הטבעית הוא לטפל בנושא מהשורש. אולי לא לעקור את החרדה, אבל לעבוד בצורה עמוקה, עם הנפש, ולאזן את המערכות הפנימיות. בעבודה נכונה אפשר להביא את האדם למצב הרבה יותר מאוזן".

"הרעיון של הרפואה הטבעית הוא לטפל בנושא מהשורש. אולי לא לעקור את החרדה, אבל לעבוד בצורה עמוקה, עם הנפש, ולאזן את המערכות הפנימיות"

לדבריו, יש שני אופנים שבהם צמחי מרפא יכולים לעזור. "אפשר לצרוך צמחים כמו ולריאן רפואי, פסיפלורה וכשות. הם פועלים באופן מיידי על הגוף ומווסתים את יתר הפעילות העצבית ואת הפעילות הסימפטטית (חלק של המערכת האוטואימונית הפועלת במצבי לחץ, ר"ה) בגוף.

"אפשר גם להשתמש בצמחים שפועלים בדרך מתונה ואטית, ונוטלים אותם לאורך זמן, כמו למשל קערורית, מליסה ופרע מחורר". הפרמטר השני של הטיפול מתייחס למערכות הגוף המושפעות ממתח, ובראשן בלוטת האדרנל (יותרת הכליה, שמייצרת הורמונים ואחראית לתגובת לחימה או בריחה במצב מתח, ר"ה). "לא מעט צמחים מווסתים את התגובה העודפת של האדרנל במצבי עקה, כלומר דואגים שהאדרנל לא ישתולל כשהגוף נמצא בסטרס. המוכרים הם אשווגנדה, וסוגים של פטריות כמו ריישי, קורדיספס ואחרות".

"צמחים הם הכלי המרכזי בידי ההרבליסט", הוא ממשיך, "אבל הטיפול צריך להתחיל באבחון מעמיק ורק משם אפשר לבנות את הטיפול במינון רפואי, במקום מינון נמוך ולא יעיל, כמו שקורה הרבה פעמים כשצורכים תוספי תזונה וצמחים לפי פרסום ברשתות או בקנייה עצמאית באתרים. צמחים זה לא קסם, ועם סיפורי הניסים והנפלאות צריך לעבוד נכון ועם פיקוח".

2024-04-22T03:27:52Z dg43tfdfdgfd